להיות הורים בשנות ה 2000 זו משימה קשה. יש אפילו שיגידו שהיא בלתי אפשרית. עד גיל 30 חגגנו, בילינו, למדנו, עשינו, טיילנו . היה מעולה אבל אז הגענו למצב בו אנחנו רוצים גם להקים משפחה וגם להתקדם בקריירה, והכל יחד! אז מתחילים חיכוכים, התחשבנויות, בייביסיטריות, סבתות. כל דבר שיעזור לנו להישאר במרוץ המטורף שהכנסנו את עצמנו אליו. כל זה בתקווה שאולי נצליח לשמור גם על אתגר הזוגיות שנדחק לו לפינה כל כך במהירות….

רוב הזמן אנחנו מצליחים לשרוד ואפילו בהצלחה. מספיקים להגיע בזמן לגן, לעבודה. מספיקים לצאת בזמן מהעבודה, להגיע לגן לפני שהגננת כבתה את האור.  נפגשים פעם בשבועיים עם חברה או מדברים איתה בטלפון, יוצאים לסרט פעם בחצי שנה, מסיימים את המטלה האחרונה של התואר. כל זאת עם לישון קצת פחות אבל מה אפשר לעשות, צריך לוותר על משהו…

רוב הזמן זה מצליח אבל יש רגעים שזה לא, יש רגעים שהילדים שלנו מזכירים לנו שלמרות זאת, המצב הזה הוא לא בדיוק מה שהם צריכים . ויותר מזה, זה ממש לא מה שהם בקשו לעצמם.

הפסיכולוג חיים עומר כתב שההבדל בין ההורות של פעם לבין ההורות של היום היא הרצון בשליטה של ההורים שלנו לעומת הצורך בשליטה עצמית הנדרש היום. שליטה עצמית? היכולת שלנו לעמוד מול הילדים שלנו, כשאנחנו סחוטים מהיום שעברנו, מותשים מהחיים הרבה פעמים, ולהבין שלילד בן 4 זה ממש משנה שהצלחת הסגולה במדיח דווקא היום! הוא לא מבין שזה שטויות, וזה שנכעס עליו על זה שהוא בן 4 לא באמת יעשה את העבודה… הוא לא באמת מסוגל או יכול להבין כמה עומס יש לנו על הכתפיים. הוא בסך הכל בן 4!
פה נכנסת לה השליטה העצמית. ההבנה שכרגע מה שהוא צריך זה שנירגע ועל ידי כך נעזור לו להירגע גם כן.  נחבק אותו ונחשוב יחד איתו על הפתרון . אם הצלחנו בסיטואציה הזו ונשארנו רגועים – זכינו! גם היינו איתו, גם הצלחנו להרגע בעצמנו אבל בעיקר למדנו אותו משהו על החיים…

 

כבר כמה ימים שיהב לא מרוצה. היא מתרגשת מכל דבר שקורה לה, בודקת את הגבולות שלה, כועסת, בוכה… כל מה שכתוב בספר… ניסיתי לברר אתמול מה קרה והיא מצידה לא שתפה פעולה. ישבה עם פרצוף חמוץ וידיים משולבות. פה נדרשת המיומנות שלי לנסות להבין מה קרה… לפעמים זה עובד ולפעמים לא ממש. אבל הי, העיקר שניסיתי…

אתמול שהוצאתי אותם מהגן ( תאומים כבר אמרתי J ) יהב אמרה לי " אמא, היום את מוציאה רק אותי מהגן. שמשהו אחר יקח את תום! " שאלתי אותה "למה?" "כי ככה אני רוצה" "שאלתי אותה מי יכול לקחת אותו?" היא אמרה שהיא לא יודעת אבל זה לא משנה. אחרי ששכנעתי אותה שכדאי שתום לא ישאר לבד בגן יצאנו יחד והגענו הביתה. באותו היום באו אלינו חברים ושניהם מאוד נהנו. כמעט שכחתי את התגובה של יהב. מאוד נוח לשכוח בהרבה מהמקרים ולתת לזמן לעשות את שלו… אבל ילדים זוכרים וטוב שכך.
בבוקר למחרת יהב אמרה שהיא לא רוצה ללכת לגן. " רוצה להישאר עם אמא ואבא בבית!" הבת שלי לא ויתרה לי. היא צריכה את אמא שלה והיא צריכה אותה עכשיו. אין לי ברירה אלא להאט את הקצב.

פיניתי לי את הבוקר, שלחתי את הגברברים בבית יחד לגן ויצאנו לשתות יחד קפה ( ושוקו ) בבית קפה הקרוב. הילדה זרחה ואני לא פחות. דברנו, חייכנו, צחקנו ובעיקר היינו. לטובת זמן האיכות הקדשתי 30 דקות ואפילו הספקתי לפגישה שקבעתי לאותו הבוקר. אבל זה היה בדיוק מה ששתינו היינו צריכות. בוקר רגוע ונעים של אמא ובת!

נכון הם קטנים ונכון הם לא תמיד מבינים כמו שאנחנו מבינים, אבל הם מבינים הרבה וקולטים הכל! הם זקוקים לנו רגועים, קשובים ובעיקר סבלניים כלפיהם. הרבה פעמים זה לא מצליח לנו ואנחנו לא מסוגלים להפריד בין הקושי שלנו לקושי שלהם וזה לגמרי בסדר. גם אנחנו צריכים ויתורים לפעמים אבל צריך להיות מודעים לכך. לנסות ולנשום, להבין שהם גם היו כל היום בגן/ בבית הספר וזה לא פשוט! למצוא את הרגעים שאנחנו מאפשרים להם ולנו זמן איכות ולהרכיב יחד פאזל, לשתות שוקו, לשוחח ולהתחבק על הספה. הם לא צריכים מעבר ובטוח לא צריכים שיפעילו אותם כל הזמן. אנחנו לא ליצן ולא קוסם! אנחנו רק צריכים להיות שם בשבילם ובשבילנו…זה מספיק…

Paste your AdWords Remarketing code here