היא צורחת ואת רק רוצה שהיא תהיה בשקט. עוברות עשר דקות ועוד עשר דקות …שתירגע כבר!!… למה לעזאזל היא לא מצליחה להירגע!!!! אני רגועה , אני מצליחה להישאר רגועה אבל די, כמה אפשר כבר…

הרגע הזה שבו את מבינה שלה קשה להירגע ולך קשה לא פחות.

הרגע בו את מבינה שגם לך יש קושי בוויסות.

תמיד אומרים שאנחנו לומדים המון מהילדים שלנו. הם המראה שלנו, הם יודעים הכי טוב מי אנחנו, איך ללחוץ על הנקודות הכי רגישות שלנו ובעיקר לאתגר את נקודות הסבלנות שלנו כל פעם מחדש. הם אלו שעושים אותנו אנשים טובים יותר.

ההבנה הזו העמיקה אצלי מאוד בשנה האחרונה כשהבנתי טוב יותר מה מפעיל אותי כאמא.

בתחילת השנה ביתי חוותה תקופה מאוד לא פשוטה בגן. הצטרפו לקבוצה שלה הרבה ילדים חדשים, כולם קטנים ממנה משמעותית והשינוי עשה לה רע. תמיד ידעתי שיותר קשה לה להסתגל לשינויים, לישון מחוץ לבית, לחוות אנשים זרים, ללבוש בגדים חדשים. תמיד חשוב להכין אותה לקראת מצבים חדשים ולהכיל את הקושי שלה קצת יותר, אבל הפעם המצב היה שונה. היו מצבים של שעות בהן היא צרחה ולא משנה מה עשינו לא הצלחנו לעזור לה להירגע.

אחרי כמה אפיזודות ארוכות ולא פשוטות החלטתי לאשש את מה שידעתי עוד קודם. קבלנו המלצות, החלטנו יחד על טיפול דיאדי ויצאנו לדרך. ההתנהלות בבית השתנתה מאוד מהר, הבנו אותה וזה עשה פלאים… היא נרגעה, התחילה לחייך ואני גיליתי  שבמידה רבה אני חווה את הקשיים שלה יחד איתה. פתאום הבנתי כמה לי קשה בסיטואציות חדשות, כמה שהפתק מגרד וזה יכול להטריף, כמה שאני צריכה שקט כד שאוכל להירגע. התובנות האלו עזרו לי לקבל את המצב. למדתי להבין אותה, לא לצפות ממנה לדברים שהיא לא מסוגלת, ולקבל את זה שכל בוקר היא צריכה קצת לצרוח. כי, מה לעשות, זה ממש קשה לקום בבוקר.

בעזרת הטיפול הבנתי שככל שאקבל את הקשיים שלי ואלמד לקבל את עצמי ואת האימהות שלי כפי שהיא, כך אצליח להכיל את הקשיים שלה ובעיקר אאפשר לה להיות מה שהיא. בלי ציפיות מוגזמות ובלי דרישות, פשוט להיות היא. כשאני הייתי בגילה לא ידעו את מה שיודעים היום. אני זוכרת שקראו לי בכיינית וניסו להשתיק כל הזמן.

קצת כמו שאני דרשתי ממנה בהתחלה, אז מה אני מצפה בעצם?

היום כשלה קשה אני לוקחת כמה צעדים אחורה. אני עושה הבחנה בין הקושי שלי והרצון שלי לשקט או לרוגע לבין הקושי הספציפי שלה באותו רגע. כשאני ניגשת אליה אני מתרכזת בה. משתדלת  להכיל את הקושי שלה ומנסה להיות שם עבורה באמת, למרות הקושי. אבל בשביל זה אני חייבת להיות מודעת לקושי שלי, באופן נפרד מהקושי שלה.

לפני כמה ימים היא בכתה במיטה כי היא לא רצתה ללכת לישון. השעה כבר הייתה מאוחרת ואני רציתי לצאת באותו ערב, מה שגרר עוד חוסר סבלנות מצדי והבנה מצידה שאני חסרת סבלנות. אחרי כמה תגובות לא מוצלחות מצדי, נכנסתי למקלחת, שטפתי פנים וחשבתי עליה – אמרתי לעצמי שהיא ישנה בצהריים בגן ויכול להיות שהיא לא מספיק עייפה וגם היינו היום פעילות אחר הצהריים ויכול להיות שהיא מוצפת בגירויים. אני מכירה את הבת שלי ויודעת שכשהיא עייפה היא נרדמת. נשמתי כמה נשימות, נכנסתי לחדר, חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה ויודעת שקשה לה ללכת לישון, הזכרתי לה כמה דברים עשינו היום והסברתי לה שאם היא לא תלך לישון היא תהיה עייפה ביומולדת של החברה מחר בגן. שאלתי אותה איך אני יכולה לעזור לה להירגע ולהירדם והצעתי לה 10 ליטופים או סיפור. היא בחרה 10 ליטופים וספרנו אותם יחד. נתתי לה נשיקה גדולה וחיבוק, דגדגתי אותה. היא הלכה לישון מרוצה ואני יכולתי לצאת בשקט.

בחודשים האחרונים אני מרגישה שצמחנו, כל אחת לעצמה ושתינו יחד. למדנו להכיר אחת את השניה ובאמת ולקבל אחת את השנייה. כל אחת עם הקשיים שלה והרגישות שלה. למדתי ממנה על עצמי כמו שלא למדתי מאף אחד. הייתי רק צריכה קצת פניות בשביל להקשיב.

יש לי ילדה מדהימה, חכמה, רגישה, אוהבת ומורכבת. הייתי רק צריכה לאפשר לה להיות היא ולא לנסות לשנות. אולי קצת כמו שאני שרציתי כשהייתי קטנה…

Paste your AdWords Remarketing code here app install | My Sitemap