בוקר רגוע כבר אמרנו…
בוקר, 07:05, מתקשה לפתוח את העיניים…מתהפכת לצד שני… והופ! מגלה שעומד מולי יצור קטן ומתוק שמסתכל עלי. איזה פסטורלי, אני מחייכת אליו, מחכה לחיוך בחזרה ובמקום הוא צועק "אמא!!! קומי כבר, אבדתי את שופי!!!! "הלך החיוך ונגמר הבוקר הפסטורלי שדמיינתי לי…

כמה קשה לצפות איך שהקטנים האלו יקומו בבוקר? לפעמים הם קמים עם חיוך, מצליחים להתארגן מהר, להזדרז ואנחנו אפילו מצליחים לא לאחר לגן. אנחנו מרגישים שעמדנו במשימה היומית, הם מרגישים לנו אלופים ובעיקר עומדים בצפיות שלנו, יופי! ואז, פתאום, מגיע לו בוקר שהכל עובד הפוך וכל מה שחשבנו מתרסק.
בינינו, לקום בבוקר זה מבאס, ממש מבאס… גם אנחנו מתבאסים לא מעט אבל ההבדל הגדול בינינו לבינם הוא שאנחנו עברנו לא מעט שנים של ניסיון. למדנו לנשום, להירגע, להבין שקמנו רע.. אבל בעיקר לווסת את עצמנו לסיטואציה כדי להתמודד עם בוקר מתסכל . הם לעומתנו עדיין לא חזקים בתחום הזה של ויסות, ולכן זה אתגר ממש לא פשוט עבורם לעבור מלילה לבוקר. באמת!
הורים רבים בשנה הראשונה להורות מספרים לי כמה הם מחכים לרגע של נחת. לרגע שהילדים שלהם יגדלו, יגיעו לגיל שנתיים או שלוש, ידעו לדבר, ואז החיים שלהם יהיו הרבה יותר קלים. "אז נוכל להסביר להם והם יבינו" הם אומרים. כמה זה מאכזב שמבינים שגם שהם יודעים לדבר מעולה! עדיין ברגע האמת הם ממש לא מצליחים להעביר לנו את מה הם באמת מרגישים. אנחנו בטוחים שנגדל ילדים מחוננים, נעשה איתם משא ומתן, הם יבינו אותנו, אנחנו אותם, תהיה הרמוניה בבית ובעיקר הם יבינו מעולה את המילה לא! מהר מאוד כל הצפיות שלנו קורסות ויחד איתן גם הסבלנות שלנו…
נחזור לסיפור בוקר. אחרי שהתמודדנו כל המשפחה עם החיפוש אחרי שופי הינשוף והאכזבה הגדולה בכך שלא מצאנו אותו הצעתי לזאטוטים שנאכל יוגורט. הם מאוד התרגשו ורצו למטבח.
הגענו למטבח שמחים וחצי מרוצים, שופי עדיין לא נמצא… הוצאתי בהתרגשות מהמקרר את הכלי הענק והחסכוני של היוגורט שקניתי אתמול בערב, ובשנייה שהוא יוצא, הקטן ואחותו שהצטרפה נשכבים על הרצפה ומתחילים לצרוח. איזה כיף שהם בני 3.5 והם כבר יודעים לדבר 🙂
לקחתי לעצמי שניה להתאפס ולהבין מה קורה. נשמתי 3 נשימות… ואז הגברת עזרה לי להבין את פשר העניין, כשהיא עדיין שוכבת על הרצפה וצורחת, "אני רוצה קטן"!!!
ויסות כבר אמרנו? בשבועות האחרונים קניתי להם יוגורט בגביעים קטנים וחמודים. החלטתי לפנק אותם וזה באמת שימח אותם. בביקור האחרון בסופר החלטתי שבמדינת ישראל זה לא ממש ראלי להמשיך ולקנות יוגורט בגביעים קטנים. לצערי החבר'ה הצעירים לא הסכימו איתי באותו בוקר. הם יצרו להם תבנית ברורה בראש שיוגורט בבית שלנו צריך להגיע בגביעים קטנים, זה מה שהם האמינו שיגיע וברגע האמת האכזבה שלהם הייתה גדולה מנשוא. הם לא הבינו איך אמא מעיזה להוציא את הג'ארה הענקית הזו ולא את מה שהם ציפו לו. אכן אכזבה גדולה!
פעם הייתי מוצאת את עצמי מתעצבנת עליהם, כועסת, אולי אפילו קצת מענישה על זה שהם לא מתנהגים יפה, צורחים על שטות גמורה, עושים לי דווקא ופשוט מתנהגים כמו תינוקות!
למה לעזאזל הם לא יכולים להיות הגיוניים, זה בסך הכל יוגורט! וצריך גם להספיק למפגש בגן ולעבודה, את זה כבר אמרתי?
עם השנים החבר'ה הקטנים האלו יבינו שיוגורט זה רק יוגורט ואין מה להתרגש אבל כרגע הם באמת מאמינים שחרב עליהם עולמם. שהיוגורט הגיע בתצורה אחרת לחלוטין ממה שהם צפו וחיכו, והתוספת של הבוקר המציף בטוח לא עזרה להם להכיל את המצב המתסכל והקשה הזה, ולעבור לסדר היום. אחרי שהם צרחו להם כמה דקות ואני הבטתי מהצד, ישבתי על כיסא לידם, פניתי אליהם ואמרתי שאני מבינה שזה מאוד מתסכל שהם לא קבלו את מה שהם רצו וזה באמת מאוד מאכזב אבל זה מה שיש כרגע. לא ניסיתי לפתור את הבעיה, גם לא רצתי לסופר לקנות "קטן" אלא פשוט הייתי איתם באכזבה שלהם. הסברתי להם שהם תיכף יירגעו ואם הם ירצו הם יכולים לבחור קערה שמוצאת חן בעיניהם, למשל את הקערה של ספיידרמן או של דורה, לאכול בה את היוגורט. לקח להם קצת זמן להפנים אם ההצעה שלי אכן משתלמת, ואחרי מחשבה נוספת הם התחילו להתרצות. הצעתי להם חיבוק, שניהם נרגעו, הגיעו אלי לחיבוק ורצו מהר לבחור קערה.
בזמן הזה אני הוצאתי אנחת רווחה ושמחתי שהפעם הייתה "דרמה" קטנה… כי כמו שאמרנו אי אפשר באמת לצפות מהם להירגע מהר. זה בעיקר תלוי בהם ובחוויה שלהם, כשהם ציפו למשהו אחר לחלוטין… אנחנו יכולים רק לנסות להכיל את הקושי שלהם, להיות שם עבורם ולתת להם זמן ללמוד. הרי איך הם ילמדו אם לא נאפשר להם?

Paste your AdWords Remarketing code here